🎧 להאזנה לשיעורים המקוריים בקול הלשון:
הקלטות חוזרות (שביעי של פסח): הקלטה נוספת א · הקלטה נוספת ב
שבת אחת בלבד בכל השנה משנה את שמה מ"שבת" סתם ל"שבת שירה". אין שבת מתן תורה, אין שבת יציאת מצרים — רק שבת שירה. מהי אותה שירה, בעלת עוצמה כזאת, שבזכותה משתנה השבת עצמה?
שני יסודות עומדים בבסיס כוחה המיוחד של השירה. ראשית, שירה נמצאת תדיר בפי בני אדם, חוזרים עליה שוב ושוב — מילים יבשות אדם מתעייף מלחזור עליהן, אך שירה, אפילו שיודעים מילותיה, אפשר לזמר שוב ושוב בלי להתעייף. שנית, בעוד מילים פונות בעיקר לשכל ולידיעה, שירה משפיעה בעיקר על הרגש ועל הלב. וזוהי מטרת "וְדִבַּרְתָּ בָּם" — "וְהָיוּ הַדְּבָרִים... וְשִׁנַּנְתָּם" — לחזור שוב ושוב, ועל ידי חזרה, הדברים חודרים ללב, לרגש, והאדם מתמלא באהבה והודיה לבורא עולם.
וזהו סוד למה שירת דבורה מוחקת עוונות, ולא סתם הכרזה חד־פעמית: שירתם התפרסמה בין כל בני הדור, והיו חוזרים ומזמרים אותה בכל תפוצות ישראל. השירה החדירה את הנס עמוק ללב, מיתרי ליבם כולו רטטו בשירת רגש ההודיה, נזכר במשך שנים רבות לא רק כמאורע היסטורי אלא כחוויה מרגשת, כאילו פנים אל פנים חוזים בניסי הקדוש ברוך הוא. וכתוב במשנה במסכת שבת: "כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר" — מדוע? על ידי ששר מתוך לב מלא רגש לבורא עולם, אדם יוצא מבהמיותו ונמשך לבורא עולם. שיר מלא רגש יש בכוחו להוציא את האדם מגשמיותו ולדובבו לבורא עולם. ולכן נעשו בני ישראל, על ידי השירה, בריאה חדשה — נמחלו להם עוונות.
מבאר הרמב"ן שכל השירות בתורה נכתבות בצורה מיוחדת — "אָרִיח עַל גַּבֵּי לְבֵנָה" — יש בהן מקום חלק בין כתב לכתב. מבאר הרמב"ן: "כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה" — כלומר, המקומות החלקים ללא כתב הם המקומות שבהם מזמרים בנעימה, ללא מילים, ניגון טהור.
מובא בשם הגאון מווילנה, בספר "פאת השולחן": חוכמת המוזיקה שבחה גדולה — רוב טעמי התורה, סודות שירי הלוויים וסודות תיקוני הזוהר אי אפשר לדעת בלעדיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה. הגאון מווילנה היה אומר: כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבנו מהר סיני — יש הלכה למשה מסיני גם בניגונים. ואפשר לומר: אחד הניגונים שהוריד משה רבנו מהר סיני היה ניגון מיוחד לזמר בו את שירת האזינו, ואולי זו כוונת הרמב"ן במקום החלק שבין כתב לכתב — הניגון המקובל מסיני, שלצערנו אבד במשך הדורות.
🕯️ שירו לו, זמרו לו
מסופר על החפץ חיים שהיה חס על כל רגע שלא ילך לבטלה, והיה מחבב מאוד בחורים ששמחו ומשמחים בשמחה לתורה, המזמרים בכל אווירת כבוד לה'. היה אומר על הפסוק "שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ, שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו" ש"נעים זמירות ישראל" מלמדים אותנו לעבוד את ה' בשמחה, בשירה ובזמרה. לא כדעת הטועים האומרים שאסור לאדם לשיר, אלא אדרבה — "שירו לו" ו"זמרו לו" — מותר לזמר, אבל לא כמו זמר חול, אלא "זמרו למלכנו" — לספר בכך את ניסי ה', לא בדברי הבל.
מי חיבר את השיר "ידיד נפש", שאותו שרים בסעודה שלישית? רבי אלעזר אזכרי, בעל ספר "חרדים". כותב הוא בספרו (פרק לד): "מצוות ואהבת את ה' אלוקיך היא מצווה גדולה מאוד", עד כדי כך שכתב בעל חובת הלבבות שזו המעלה שהיא תכלית כל מידות הטובות — אין מדרגה למעלה ממנה. וכיצד זוכים לאהבה זו? "דרך החושק לשורר" — מי שאוהב מישהו, שר לו שירים. וכיוון שאהבת יוצרנו נפלאה מכל אהבה, מי שאוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך, כפי ששרו משה, בני ישראל, מרים, דבורה, יהושע, בני קורח, דוד ושלמה. ובתוקף חשק זה שרו רבי יהודה הלוי, רבי יהודה החסיד, רבי אברהם אבן עזרא ואחרים. ולכן חיבר בעל חרדים שירי אהבה, וביניהם "ידיד נפש", כענף ממצוות אהבת ה'.
למדנו מכאן שכאשר אדם שר באמת לבורא עולם, מתוך לב אוהב, מתוך הודיה ושבח — הוא מקיים בפועל מצוות עשה מהתורה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". השירה לבורא עולם היא דבר אדיר, עד כדי כך שחיילי סנחריב, כשבאו להילחם בירושלים, שמעו את שירת המלאכים ומתו כולם מרוב אהבה שהתעוררה בהם — כפי שמפרש רש"י על הפסוק בישעיהו: "אזני השומעים תקצבנה".
כל שירות התורה פותחות במילה "אָז" — "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה", "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל" — לשון עתיד, לא "אז שר". מפרש רש"י: כשראה משה את הנס, עלה בליבו שישיר בעתיד — כלומר החליט בליבו שישיר. ולכאורה קשה: מה מעניין אותנו מה חשב משה? אלא, מבאר המהר"ל, יסוד עמוק: שירה אינה פעולה של שפתיים, לא רק פתיחת הפה כדי לשיר, וגם לא פעולה שכלית של החלטה לשיר. שירה היא הלב העולה על גדותיו בהכרת הטוב לבורא עולם — ואז הלב, מרוב שמחה, משתוקק לשיר, "מִלֵּב אֶל הַלָּשׁוֹן". שירה אמיתית פירושה: אדם כה שמח בליבו, עד שהלב עצמו משתוקק, "תנו לי לשיר לבורא עולם" — הלב עולה על גדותיו ומתחיל השיר.
🕯️ הטבעת שהפכה לשבת מלאה
מסופר על הבעל שם טוב שקרא לתלמידיו: "בואו תראו מה זו שירה". הלכו ומצאו יהודי רוקד בכל ליבו, שר בליל שבת. שאלוהו לשמחתו, וסיפר: "ביום שישי לא הייתה לי פרוטה בבית. אמרתי לאשתי: מוטב שנעשה את השבת חול ואל אזדקק לבריות. הלכתי לבית הכנסת, ולא ידעתי מאין תבוא הישועה. כשחזרתי — ראיתי מרחוק נרות שבת, חלה, דגים על השולחן! שאלתי את אשתי: מה קרה? אמרה לי: נזכרתי בטבעת ישנה שכבר אינני משתמשת בה, מכרתי אותה לצורף וקניתי בה את כל צורכי השבת. שמחתי עד מאוד, ועל כל מנה ומנה הייתי שר ומודה ורוקד לבורא עולם על שלא עזבנו ורחמיו לא עזבונו".
שירה כזו, מלב העולה על גדותיו, קורית בדרך כלל דווקא אחרי סבל וייסורים, כשאדם מבין ששום דבר לא מגיע לו מאליו, ואז זוכה ליבו להיות עולה על גדותיו. ולכן, כשקורה לאדם נס, כשהלב עולה על גדותיו, חשוב מאוד לנצל את הרגע — "פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק" — להיכנס מהר, לשיר לבורא עולם, ולא לתת לרגע לחלוף.